בית השטן

על ידי 1 בפברואר 2004מכור ללבן

בצד הצ'ילאני של איזור האגמים, כשלוש שעות נסיעה מסן מרטין דה לוס אנדס, מתנשא הר הגעש הפעיל ביותר באיזור, הויאריקה. חלקו העליון מושלג כל השנה ומושך הרפתקנים מכל העולם לטפס ולהציץ בלוע המעשן, ואולי, עם קצת מזל, לחזות בהתפרצות לבה. בחודשי החורף ההר כולו מושלג ובחלקו התחתון פועל אתר סקי קטן. כמה קטן? שלושה רכבלים וקיוסק.
על ההר המיוחד הזה שמעתי כשטיילתי בארגנטינה, לא רחוק ממנו, ולאחר מחשבה קצרה (15 שניות) החלטתי לנסוע. שלוש שעות באוטובוס, מעבר גבול זריז לצ'ילה והנה אני בכפר קסום בשם פוקון, רבע שעה מההר.
הטיפוס לפיסגה מחייב יציאה בקבוצה עם מדריך. סיבוב קצר בכפר העלה כי באחת מהסוכנויות התארגנה כבר קבוצה של בחור ישראלי ושני צרפתים. הצטרפתי. קבענו לשש בבוקר שלמחרת וקיווינו למזג אוויר נוח.
הבוקר הביא עימו עננים נמוכים ומבשרי רעות, אך המדריך המקומי נראה רגוע להפליא ואיבזר אותנו בציוד לטיפוס – קרמפונים (דוקרני שלג לנעליים) וגרזן. כשיצאנו לדרך העננים כבר התפזרו והשמש זרחה בשמיים כחולים מקסימים. נסיעה של 15 דקות, טרמפ קצר על הרכבל של אתר הסקי והתחלנו לטפס, מזגזים על ההר בטור עורפי אחרי המדריך. שעה ועוד שעה, השמש יוקדת ולשמחתי ממיסה קצת את השלג, אנחנו מקלפים שכבת בגדים ועוד אחת, ההר תלול ודרך ארוכה עוד לפנינו. עוד שעה חלפה. המדריך מדרבן, אנחנו זוחלים אחריו. השמש במרכז השמיים ואפשר כבר לראות את סוף הדרך. מטפסים והולכים ומטפסים, שעת צהריים, והנה אנחנו כבר כמעט שם. הגענו.


לוע ההר מעלה עשן אפור, סמיך וחם. האוויר מרגיש מוזר כל כך והנוף פשוט עוצר נשימה! מדהים! הרי געש מושלגים בכל הכיוונים, למרגלותיהם אגמים כחולים וחלקים, התמונה מרצדת ונשברת באדי החום שעולים מלוע ההר. השתרענו למנוחה אל מול הנוף. בשפת המקומיים, כך המדריך, נקרא ההר "בית השטן". הוא מדבר על השטן וההר נאנח, רגע קצר של שקט ולפתע פרץ של לבה רותחת עולה מהלוע המעשן, זורם באיטיות לנגד עיננו. מ-ד-ה-י-ם!
ישבנו שם עוד חצי שעה, צילמנו את התמונות הבלתי נמנעות עם הגרזן ביד…והתארגנו לירידה. רק אני בגלישה. המדריך התנצל על שהוא חייב לרדת עם הקבוצה ונתן לי כמה הוראות לדרך, כדי שלא אגיע לאיזורים מסוכנים עם סלעים וקרווסים. העברתי את הציוד העודף לאחד החברים, נעלתי את מגפי הסנובורד, התחברתי והתחלתי לגלוש.
הר הגעש בנוי כמו חרוט, כאשר השיפוע עולה עם הגובה. באיזור הפסגה השלג עוד היה קפוא ומצאתי את עצמי מקלל קיללתי על שלא השחזתי סכינים. אחרי כמה דקות נוקשות הגעתי לשלג רך יותר, הרים והאגמים פרושים מולי, POWDER בתולי לרגליי, כך רבע שעה של טראנס עמוק, בלי לראות אדם או עקבות, רק שלג ושלג. מטמטם. התקרבתי לאחד מסימני הדרך שציין המדריך – סלע ענק, וזכרתי את הוראותיו המפורשות: "עקוף את הסלע מצידו הימני!" ואמנם כך עשיתי והתנקזתי לHALFPIPE טבעי ועמוק. קצוות הקירות היו מסולעים ותלולים, אבל היה מספיק מקום להשתולל. הייתי באופוריה. עוד כמה דקות חלפו ופתאום אני רואה מולי קפיצה גדולה. מאוד. אתם יודעים מה, אולי אפילו גדולה מדי. החלטתי להאט קצת. התקרבתי. עדיין לא רואים כלום מעבר לנפילה. לקפוץ או לא? החלטתי לעצור. התקרבתי לקצה והצצתי למטה…נפילה של חמישה מטרים ומספיק סלעים בשביל לפתוח מחצבה.
איזה מזל! האדרנלין עדיין הציף את מערכת הדם וחיפשתי דרך לרדת בה למטה. תעייה קצרה הסיטה אותי מעט מהדרך הקודמת, אבל דרך ראויה לגלוש בה למטה לא מצאתי. צריך לחשוב. החלטתי לנסות ולטפס על אחד הקירות. נראה היה לי שהסלעים החשופים יהיו פחות מסוכנים מהשלג, שנערם בכמויות ולא היה יציב. אחרי חצי שעה מפרכת גיליתי שבקושי התקדמתי, ונראה שהקיר ממשיך וממשיך. הטיפוס כבר לא נראה כמו רעיון מוצלח במיוחד.
הייתי רעב ועייף וידעתי שכדאי לעצור קצת, לנוח ולאכול (אחרי הכל, אני זוכר שחשבתי, אולי זו הארוחה האחרונה שלי…). ניגבתי סלט אבוקדו עם לחמניה וניסיתי לנתח את המצב:
להישאר פה ללילה – מסוכן מדי. אם תתחיל סערה בטח ימצאו אותי רק באביב. לטפס – אין סיכוי. הרגליים שלי עייפות והתקשיתי אפילו ללכת בשלג בלי להחליק איתו למטה. מה גם שלמטה מחכה הצוק שעצר אותי קודם לכן, ומתחתיו הסלעים. החלטתי לטפס לכיוון הסלע הגדול. כנראה שהייתי צריך לפנות שם שמאלה.
סנובורד בידיים, התחלתי לטפס בשלג העמוק. כדי לא להתדרדר נאלצתי לבעוט אל תוך השלג עם המגפיים ולדחוס אותו עד שהפך יציב דיו למדרך. זה היה פחד מוות. השמש ירדה נמוך לכיוון האופק והרגליים נשמעו לפקודותי פחות ופחות. חמש השעות שטיפסנו בבוקר נראו לי כמו זכרון רחוק במיוחד. לו היו לי הקרמפונים עכשיו… עם המחשבות הללו והשרירים התפוסים ברגליים המשכתי להיאבק בשלג עד שהגעתי לשלוחה נקייה מסלעים, מתבונן בשקיעה אדומה ומושלמת. אני עכשיו כבר 12 שעות על הרגליים, תשוש מעייפות אבל אופטימי. נראה שניצלתי מסכנת מוות אבל אין זמן לבזבז, האור הולך ואוזל ואני חייב לרדת למטה.
בדמדומים האחרונים התחברתי לסנובורד וגלשתי למטה, עומד על הבורד ברגליים ישרות וזרועות פשוטות לצדדים, רציתי רק להגיע למטה. עשרים דקות של גלישה והגעתי למסלולים הגבוהים של האתר. כבר היה חשוך מכדי להתמצא והחלטתי לעקוב אחרי הכבלים המתוחים של הרכבלים. עמוד ועוד עמוד ועוד אחד, חלפתי על פני תחנות הביניים, כמות השלג פחתה במהירות ושוב ושוב נאלצתי לנתק רגל אחת או את שתיהן וללכת. בשלב מסויים היו כל כך הרבה סלעים ושיחים מתחת לכבלים, שפשוט לקחתי את הבורד בידיים והתקדמתי, תשוש לחלוטין ומתנדנד, למטה.
המשכתי ללכת בשלג עד הברכיים כשפתאום הבנתי מה קרה. כנראה שהלכתי מתחת לקו מתח! (למחרת, באור היום, ראינו שקו החשמל התחבר לאתר דרך העמוד הראשון של הרכבל. מכיוון שבמבנה לא היה אור, לא ראיתי אותו ועברתי שלושים מטר ממנו…). ומה עושים עכשיו? לעלות חזרה למעלה אני לא מסוגל. להישאר פה ללילה חורפי מתחת לאפס, לא כדאי. אם אמשיך למטה, עוקב אחרי קו המתח, בסוף אגיע לאנשהו, חשבתי במעורפל, לכביש או אפילו חזרה לכפר. ניחמתי את עצמי שכעת זה כבר לא מסוכן, רק מעייף. מאוד. הלכתי מדשדש בשלג ומדי פעם נפלתי על הפנים ונרדמתי, ממש כך, רק כדי להתעורר מהקור באף ובקצות האצבעות. אחרי כמה שעות שנדמו כמו נצח, שמעתי רכב והבנתי שיש כביש או שביל קרוב. חיפוש קצר הביא אותי לשביל עפר וירדתי איתו. איזו הקלה. התדרדרתי לי במורד השביל, לא רוצה וגם לא יכול להאט, עד שפגשתי באחד מרכבי משלחת החיפוש שיצאה להציל אותי. השמחה היתה רבה, במיוחד כשהבינו שהאלונקה תישאר מיותמת ולרופא לא תהיה עבודה הלילה. לכפר הגעתי באחת עשרה בלילה, אחרי היום הקשה והמפחיד בחיי. כששאלו אותי איך אני עדיין מחייך, עניתי: "הלילה, אני אישן הכי טוב בפלנטה", ונרדמתי.

משתמש באפליקציית פייסבוק? פתח באפליקציה המשך בדפדפן
לאיזה סניף תרצה לנסוע? סניף תל אביב סניף חיפה סניף הרצליה
לאיזה סניף תרצה להתקשר? סניף תל אביב סניף חיפה