מחנות קטנה לרשת גדולה – סקי-פס עושה היסטוריה

על ידי 1 בינואר 2010מכור ללבן

השנה חוגגת רשת סקי-פס 35 שנים לקיומה- לכבוד המאורע המשמח, אנחנו מביאים כאן, ממקור ראשון, את סיפורו של דורון איטלסון, שבשנת 1975, בניגוד לכל היגיון, פתח חנות קטנה במרכז ת"א, לציוד סקי.

למה פתחתי חנות לציוד סקי
הכל קרה בגלל סערה בכנרת ביום חורפי בפברואר 1970.
אני, דורון איטלסון הצעיר, אז בן 25, חזרתי מלימודים בדרום-אפריקה שם, מלבד תואר אקדמאי התמכרתי לסקי-מים. עמדתי מיואש על גדת הכנרת הסוערת (אז 2 מטר יותר גבוהה!!) ותכננתי לחזור לת"א, אלמלא ההברקה שעלתה לי- לגלוש עם המונו-סקי מים הפרטי שלי בחרמון.


נו, אז ככה: המונו לא היה הבעיה בחרמון , גם לא הלגלוג של הגולשים האחרים, גם לא היעדר רכבל. גם לא הביגוד הקל שלבשתי. הבעיה היתה שהתופסנים של סקי-מים מתאימים רק לרגליים יחפות – וזה כבר לא מצחיק- גלשתי יחף בשלג!!! בדיעבד, מסתבר שדווקא אני צדקתי ואם הייתי ממשיך עם המונו למרות בהונותיי הקפואים בחרמון, הייתי ממציא את הסנובורד שנים רבות לפני ג'ייק ברטון האגדי (ממציא הסנובורד ומקים חברת ברטון)… אמנם קהילת הגולשים בארץ היתה מפסידה, כי אז בשנת 2010 לא היתה רשת חנויות סקי-פס, אולם אני הייתי יכול להיות מולטימיליונר בוורמונט, ממש כמו ג'ייק.

באותו יום בחרמון, ויתרתי ושכרתי מגלשים ואפילו לקחתי שיעור סקי פרטי ומאז אותו יום בחרמון אני מכור ללבן- וזהו! התמכרות זו גרמה לי לבלות חורף שלם בקנדה וכשחזרתי הצטרפתי למועדון הסקי הישראלי. המועדון היה באותן שנים יזם ההקמה ובעל מניות של הרכבל בחרמון ושר התיירות דאז קבע שבמבנה שהוקם עבור גרעין נוה-אטי"ב יוקצה אולם למנוחה לחברי המועדון. זכויות אלו נמסו במשך השנים כמו השלג דאשתקד.
באסיפה כללית סוערת של מועדון הסקי בשנת 1972 צעקתי וצעקתי עד שה"יקים" כינו אותי "אזיאתי" ומצאתי את עצמי לוקח חלק בהפיכת-חצר, "מעיף" את הוועד המורכב מילידי אירופה ומתמנה לגזבר המועדון. היו לנו אז תוכניות גרנדיוזיות שנגנזו, בגלל שבחורף שלאחר מלחמת יום כיפור האתר היה סגור כיוון שרסיס של פגז פגע בכבל של הרכבל ומומחה מהטכניון דרש החלפת כל הכבל.

בין חברי המועדון לפני 40 שנה, היו צעירים ישראלים (כמוני) שלמדו באוניברסיטאות בחו"ל ושם התאהבו בספורט הלבן, והיו גם ילידי אירופה שבילדותם גלשו בהרי האלפים או הרי הטטרה בצ'כיה ובפולין. היקים שעלו ארצה בשנות השלושים מגרמניה, הביאו עמם בליפטים ענקיים את כל הריהוט והפסנתרים שלהם וכמובן עבור החורף הארץ-ישראלי "הקשה" גם את פרוות-השועל ואת המגלשים שלהם. בארץ לא היה לציוד הזה שימוש רב, למעט הבודדים שטרחו לנסוע ברכבת לביירות ומשם במוניות לאתרי הסקי בלבנון. למזלם של היקים, היה "בוידם" בכל דירה ולשם הוכנסו ברוב כבוד המגלשים- ומשם הם הוצאו רק 40 שנה לאחר מכן- אחרי מלחמת ששת הימים. מדהים, אבל אפשר היה לגלוש עם המגלשים העתיקים הללו(!), אולם התופסנים שלהם היו מאד מיושנים והדבר הבטוח היחיד בהם, היה שכשנופלים עמם בטוח ששוברים רגל!!!
הקמת חנות הסקי הראשונה בארץ
לקראת חורף 1974/5, גיליתי שאין בארץ היכן לקנות ציוד סקי- כלומר מגלשים ונעלי סקי (מי בכלל חשב אז על ביגוד) וריכזתי כגזבר המועדון יבוא של ציוד ל-24 חברים לפי הזמנות מראש.
למרות הצלחת המבצע החליט הוועד שפעילות כזו אינה מתאימה למועדון ואני קיבלתי אור ירוק להמשיך ביבוא שלא במסגרת המועדון.- כך נפתחה חנות הסקי הראשונה בארץ ישראל בחורף 1975 בבית הפגודה בלב תל-אביב.
לחנות הראשונה, החלטתי לקרוא בשם הקצר והקליט "המרכז לביגוד וציוד סקי שלג", ולמרות המילה שלג- רבים היו בטוחים שאני מוכר סקיי- בד לריפוד, והרבה טיפוסים משונים גם נכנסו וביקשו לרכוש בד באורכים שונים… השנים הראשונות היו באמת קשות- ליתר דיוק, במשך 20 שנים ניהלתי את החנות בעשר אצבעותיי בלבד ללא עזרה, כולל ספונג'ה. כשהייתי טס לחו"ל בחורף לרכוש סחורה הייתי שם פתק על הדלת- "סליחה אני חוזר בעוד יומיים", והלקוחות, כולם חברים , סלחו לי וחיכו בסבלנות.
כיום, כשסקי-פס מונה שלוש החנויות ברשת מועסקים 37 עובדים- כולם מומחים בתחום הסקי והסנובורד, אולם אף אחד מהם אינו יודע לעשות ספונג'ה.

בתחילת שנות התשעים, עלו רמות ההכנסה והמחיה בארץ, ובמקביל להתפתחות האינטרט שנתן לאנשים את האפשרות לראות מה קורה בעולם הגדול, ניתן היה לראות בחרמון הרבה יותר צעירים, לאו דווקא מהעשירונים העליונים, שמגיעים לגלוש לראשונה בחייהם- כשרבים מהם בחרו לוותר על הסקי וללכת ישר על סנובורד- היו אלו המכורים לסקייטבורד וגלישת גלים, שהיו מגיעים לחרמון בשעה ארבע בבוקר ומחכים בתור ארוך לפתיחת האתר בשעה שמונה. גם העובדה שבאותן שנים נפתח מסלול השיאון בחרמון, דבר שהגדיל משמעותית את מספר המסלולים במקום ואפשרויות הגלישה, עזרה לפריחה בענף, שעבר קפיצת מדרגה של ממש בכל הנוגע לכמות העוסקים בו. הגולשים החדשים, היו מזן שונה מזה שהכרנו עד אז- הם העיזו לגלוש במורדות היותר תלולים של החרמון כבר ביום הראשון שלהם בשלג. הביגוד שצעירים אלו לבשו, היה חליפות אב"כ, או במקרה הטוב ביגוד גשם של אופנוענים או מעילי סערה של ימאים. המשותף לכל אלה- ביגוד שאינו נושם כלל ואם נפלת (וזה אכן היה מצבם רוב הזמן), החלקת במורד כמו מזחלת שלג מהירה. בסקי-פס, בסבלנות מרובה הצלחנו לשכנע את הסנובורדיסטים לרכוש ביגוד מתאים. שר התעשיה דאז אריק שרון, עזר מאד כשהוריד את תעריפי המכס הגבוהים של פעם מ- 60% ל- 12% בלבד, וכך ניתן היה סוף סוף לייבא ציוד וביגוד ולהציע אותו במחירים זהים למחירים בחו"ל.
מחנות קטנה לחובבי סקי וסנובורד לרשת של חנויות סקי

אם בשנת 1975 היו במועדון הסקי 350 חברים, שכולם גלשו בעיקר בחרמון, הרי כיום קהילת הגולשים מונה 40,000 איש ואישה, ורובם גולשים באירופה. החנות הקטנה והמטריפה שלי הפכה לרשת של חנויות, שלשמחתי שומרת עד היום על פער גדול מכמה מתחרים קטנים שקמו לאורך השנים.

הלקוחות שלנו – חובבי הסקי והסנובורד של שנת 2010, הרבה יותר מודעים ומפונקים מאלו שמלפני 35 שנה. לכן אנו בסקי-פס מייבאים כיום מבחר ענק של ציוד בכל רמות המחיר- מביגוד סטנדרטי וזול עד מוצרי יוקרה במחירים תואמים. החנות המקורית בלב ת"א, בשטח של 35 מ"ר גדלה ל 1050 מ"ר ונוספו עוד שני סניפים- במרכז קסטרא בחיפה ובמתחם הסקי-סקול בהרצליה, שכל אחד מהם גדול פי כמה מהחנות המקורית בבית הפגודה. מנהלי החנויות והמוכרים, הם בעלי ידע אדיר בציוד סקי וסנובורד, ואנו מבקרים בכל שנה בתערוכות הכי חשובות של הענף בחו"ל, ועושים הכל כדי שבסקי-פס יהיה הידע הרחב ביותר והיצע המוצרים הגדול והמתקדם ביותר עבור הלקוחות שלנו.

והכל בגלל אותה סערה בכנרת אז בשנת 1970…..

שלכם, דורון איטלסון, מייסד סקי-פס וספונג'אי ראשי.

לפוסט הבא
משתמש באפליקציית פייסבוק? פתח באפליקציה המשך בדפדפן
לאיזה סניף תרצה לנסוע? סניף תל אביב סניף חיפה סניף הרצליה
לאיזה סניף תרצה להתקשר? סניף תל אביב סניף חיפה